<h1>תשובות בעלי התוספות סימן קכ"ח — תשובת רבינו ידידיה ב"ר ישראל, והרא"ש</h1>
<h2>דף יז:</h2>
קשה לן דינא על אודות ראובן וחנוך בנו שנהרגו בגזירה ביום חרון אף השם, המקום ינקום דמם, ולא נודע מי נהרג ראשון. ואלמנת חנוך תובעת כתובתה מקרקע שהיה של ראובן. ואין בקרקע אלא כנגד חצי כתובתה, כי אלמנת ראובן גבתה כבר כתובתה מאותו קרקע. ויש לראובן בני בנות, והם קטנים, והם אנוסים בידי גוים, וצריכין להוציא הון עתק להוציאם מידי גוים. והנה אלמנת חנוך הביאה שני עדים והעידו שראובן נהרג תחילה קודם לחנוך. ואותם עדים הם אנוסים כי נאנסו בעת הגזירה, ועתה חזרו בתשובה. והדיינים שקבלו העדות קבלו אותו שלא מדעת אפוטרופוס היתומים, ולא הודיעו לאפוטרופוס שרצו לקבל העדות. ונראה לדון כאן כההיא דתנן [ב"ב קנ"ז ע"א] נפל הבית עליו ועל אביו והייתה עליו כתובת אשה, דהנכסים בחזקת יורשי האב, ואין לאשה כלום עד שתביא עדות ברורה שחנוך נהרג אחרון. והואיל והנכסים בחזקת יתמי, אין להוציא מידם אלא בראייה ברורה. ואילו שהם אנוסים נראה שהם פסולים להוציא ממון. דהואיל וקיימא לן [סנהדרין ע"ד ע"א] בע"ז יהרג ואל יעבור, והנה עינינו הרואות שרוב ישראל מוסרים עצמם ונהרגים על קידוש השם, ואפילו ריקים שבנו, ואפילו אחד מני אלף אין כופר, הבא להכשירם להוציא מיתמי עליו הראייה. וגם לכאורה נראה שבני אדם שהם אנוסים שהם יכולים לישמט לאלתר, והם מאחרים כמה ימים, נמצא שיש לחוש שאע"פ שתחילתם באונס סופם ברצון. וגם מסתמא אי אפשר שלא עברו עבירה אחת שלא באונס אלא לתיאבון. ומשומד לתיאבון פסול לעדות לכ"ע אפילו מדאורייתא [שם כ"ז ע"א], והפסול מדאורייתא פסול בלא הכרזה [שם כ"ו ע"ב]. וזה לשון רבי' משע"ה [רמב"ם פ"י עדות ה"ג], אכל בשר בהמה בחלב או שאכל שקצים ורמשים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין להכעיס, או שחילל את י"ט הראשון או שלבש שעטנז, הרי זה פסול לעדות מן התורה, עכ"ל. וגם העולם מחזיקים אותם גרועים מאד שלא להתחתן בהן ובקרוביהם, יותר משאר בעלי עבירות. וכ"ש וכ"ש כאן שראו העדות בשעה שהמירו, ואנן בעינן שיהא תחילתו וסופו בכשרות [ב"ב קכ"ח ע"א]. ודבר פשוט הוא שבשעה שכפרו, קודם ששבו בתשובה, שהם פסולים לעדות. ואע"פ שהוחזקו בני אדם כשירים קודם הגזירה, השתא איגלי כהיתייהו. ודילמא טינא הייתה בלבבם, והוכיח סופן על תחילתן. והבא להוציא מיתמי עליו הראייה. וכ"ש אילו יתמי דיתמי שהם אנוסים בידי גוים ומצוה רבה להפוך בזכותם כדי שלא יטמעו בידי גוים. ונכון בעינינו לכל הפחות, אפילו אם הם כשירים להעיד, שיחרימו במקומות שנעשו הגזירות איך נהגו בתפלותם. ואם אחרו לישמט מידי גוים אותם עדים או לא.
ואותם דיינים שקבלו העדות נראה דלא יפה עשו, דהא אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין [ב"ק קי"ב ע"ב], אפילו רצו לילך למדינת הים, אא"כ שלחו לו ולא בא. וז"ל רבי' משה [פ"ג עדות הי"א], אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין גם בדיני ממונות. ואם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל הדין ולא בא, הרי אלו מקבלין עדות שלא בפניו. בד"א בעדות על פה. אבל השטר מקיימין ב"ד ע"פ עדים שלא בפני בעל דין עכ"ל. וכן כתב מהר"ם בתשובה אחת דאפילו ר' יוחנן דאמר מקיימין השטר שלא בפני בעל דין, בקבלת עדות מודה שאין מקבלין אלא בפניו. ובהדיא פסק ר"ח דמקבלין עדות שלא בפני בעל דין דווקא היכא דפתחו ליה בדינא ושלחו לו ולא בא, והוא או עדיו חולים, או מבקשים לילך למדינת הים. ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין, ויאמרו לו ב"ד לשמעון אם חפץ ללכת למקום העדים, ויעידו בפניו אם יחפוץ, ואם לא, יקבלו העדות שלא בפניו. וגם ריב"א פי' דאפילו הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך, אין מקבלין עדות אלא א"כ שלחו לו ולא בא, דאז הוא פושע, וכן קטנים. ואע"פ שיש לזה הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו, וגם אם יאכלו את הנכסים בקטנותם, ואין להם בקטנותם כלום, להכי לא חיישינן. וכן משמע מדקאמר ושלחו לו ולא בא, ולא קאמר או שלחו לו. ואע"פ שהתוספות לא הסיקו אי גרסינן ושלחו לו, או או שלחו לו, מ"מ רבי' משה [שם] ורבי' אלפס וריב"ם גורסים ושלחו לו. ועוד כתב ריב"א אפילו אם כבר קבלו העדות שלא בפניו אינו עדות לדון על פיו. ע"כ. והאריך הרבה ואני קצרתי. ועוד כתב מהר"ם וז"ל, מדאמרינן התם שלא בפני בעלי' ושלא בפני ב"ד אין עדות עד שיהא בפני בעלי' ובפני ב"ד, מאי איצטריך להאי כפל מילה, אלא אתיא לאשמועינן דאם קבלו אין עדותן עדות. ואם העדים רחוקים מבעל דין ומן הדיינים יאמרו הדיינים לבעל דין שרוצים למנות מקבלי עדות במקום שהעדים שם, או שישלח שם שלוחו, או שיבא בעצמו שמה. עכ"ל. וא"כ בנידון זה נמי שהקרקע של היתומים עומד פה, וגם האלמנה שלחה האפוטרופוס שלה לדון פה עם אפוטרופוס היתומים, העדות שקבלו במקום האלמנה אין בו ממש. ועוד נראה דבנדון זה אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן [ב"ק ל"ט ע"א], דחיישינן דילמא צררי אתפסה. וז"ל רבי' משה ע"ה [פי"ב מלוה ה"ג, ד'], לפיכך אם קפצה האשה ונישאת ואחר כך באת' לגבות כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים, שהרי אין לה מזונות, והרי נישאת. הורו מקצת גאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד, או פחותין ממנה אין נזקקין לה, שהרי אין כאן זכות ליתומים. שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים להפרע מהן הכתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מחמת המזונות. וזאת הואיל ונוטלת הכל, מה זכות יש ליתומים קטנים בדבר זה, ולא חשו להו האשה עכ"ל. וא"כ בנדון זה שכבר נשאת, וגם הנכסים פחותים מכדי כתובתה, נראה שאין נזקקין לאלמנה כלל. ואע"פ שכתב מהר"ם בתשובה אחת על נפל הבית עליו ועל אשתו דלא חיישינן דילמא אתפסה הואיל ומת פתאום, נראה דהכא לא חשיב מיתת פתאום שהרי כמה ימים היו בפחד ובסכנת מיתה, וגם הוא נמלט בשעת הגזירה ובא על כרך וברח סמוך לעיר. א"כ איכא למיחש לצררי.
ועוד נראה דאפילו באו העדים לכאן לפני ב"ד אין מקבלין עדותן הואיל והיתומים קטנים, דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין הואיל שצריכין העדים להעיד מי נהרג ראשון, דדווקא לקיום שטר מקבלים אע"פ שהיתומים קטנים אבל שאר עדויות לא. אע"פ שאשה גובה כתובתה אפילו מיתומים קטנים משום חינא [ערכין כ"ב ע"א], היינו דווקא מנכסים שידועים לנו שהיו של בעלה. אבל אילו נכסים ששמא לא היו של בעלה מעולם, והיא באה להוציא מן היתומים ואומרת שהיו של בעלה, זה נראה דבר ברור שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ואע"פ שאשת חנוך לא הייתה אצלו בשעת הגזירה כי חנוך הלך מבית חמיו אצל אביו ונהרג שם, נראה שאין לחלק, דאיכא למיחש דילמא שלח לה צררי, דלא אשכחן חילוק בין אם הבעל אצלה בשעת מיתה, או אם אינו אצלה, ומאן דאזיל בתר איפכא להפוכי מטרתא, ההוא עביד פירוקא לאיסורא וסכנתא, דאין לך סכנה גדולה מזו, שמאבדין את היתומים מן העולם הזה והעולם הבא. ועוד נראה שכל שעה שלא תזכה האלמנה בכתובתה, שב"ד יורדים לקרקע ומוכרין אותו לצורך היתומים להוציאם מידי גוים. דכל שעה שלא זכתה האלמנה, הקרקע בחזקת היתומים. וכן משמע מתוך לשון מהר"ם שכתבתי לעיל וז"ל, וגם אם יאכלו היתומים כו'. ונראה שאין לחלק בין קרקע למטלטלין. ועוד יש כאן זכות ליתומים שהרי נהרג חנוך תוך שנה ראשונה של הנישואין. והנה כתב רבי' ברוך ממגנצ"א דהיכא דמת החתן תוך שנה שלא תגבה כתובתה מידי דהוי אתקנת ר"ת דאתקין דהיכא דמתה האשה בשנה ראשונה שיחזיר הנדוניא שנתנה. וכ"ש כיון שכבר גבתה מכתובתה בנדוניית בעלה מאה וחמשים ליטרא יותר מכדי כתובה דאוריתא. ואע"פ ששמענו שמהר"ם זצ"ל לא רצה לפסוק כן, מ"מ כדיי הוא רבי' ברוך לסמוך עליו בשעת הדחק, וגם שלא להוציא מן היתומים. וזה לשון העדים, האחד העיד שראה הבן חי יומים אחר אביו, והשיני העיד שהאב נהרג תחילה קודם הבן יותר מחצי יום, עכ"ל. והשתא דאע"ג דיש בכלל מאתים מנה, מ"מ קצת דמיא להכחשה, מדהעיד השיני יותר מחצי יום מכלל דלא הוי חי שני ימים. ובאילו העדים שהם אנוסים יש לחוש יותר מבמקום אחר.
ואתם רבותי' (יראת) [יראי] השם תנו דעתכם ולבבכם על זאת. אם נראה לכם שהאנוסים פסולים להעיד, שלאלתר יחזיקו ב"ד והקהל את היתומים בקרקע. וגם יכתבו אחרמתא לקונה אותו ויבטלו ערער האלמנה. כי ידוע לנו שלא יוכלו לבא שום עדים בעולם אם לא אנוסים. שאם לא יעשו ב"ד והקהל כן, לא ימצאו שום אדם שיקנה אותו, כי לא יתנו ממונם על קרן הצבי. ועליכם רבותינו לחזר בכל צדדין וצדי צדדין אחר זכות היתומים, כי אתם אביהם של יתומים, ואין ליתומים אפילו שוה פרוטה זולתי אותו קרקע בלבד. שוב מצאתי שכתב רש"י ע"ה בתשובה אחת. וז"ל, וששאלת אם עדותן עדות מחמת שהיו אנוסין באותה שעה. אני משיב עליה הכל לפי מה שהם העדים. אם הוחזקו ב"ד בהם שהיו נוהגים כדת משה בהצנע באונסם, ולא נחשדו על עבירות שלא אנסום גוים עליהם לעבור מדעתם בינם לבין עצמם, יש לקבל עדותם. ואם הוחזקו מופקרים בעבירות שלא אנסום גוים עליהם, אע"פ שחזרו בהן אחר זמן תשובה הוגנת, אינם נאמנים להעיד עכשיו מה שראו באותן הימים, דתניא [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו וכו' עד זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר, תחילתו או סופו בפסלות פסול. ועדים הללו תחילתן בפסלות. עכ"ל. עתה אנו נבוכים קצת בדבריו, שהרי תחילת דבריו משמע דווקא הוחזקו בכשרות אבל סתמא פסולין, ובסוף דבריו משמע דווקא הוחזקו מופקרים או לאו, או אפילו הודו בפני הרב שהורה להם איך ישובו שעברו עבירות בסתר אע"פ שאין אדם נאמן לפסול את עצמו, הכא נראה דהוי גילוי מילתא בעלמא, ונאמנין לפסול עצמן שלא להוציא ממון על פיהם. ושמא כך דעת רש"י שהוחזקו מופקרים ועל פי שאר אנוסים, או על פי גוים מסיחין לפי תומן, או אפי' עצמם. ו(נ)הנה בעוונו' היו כמה אנוסין שהודו שהיו בועלים נידות וכמה בני אדם שחזרו אחר [כך] אנוסין להעיד להו מה שלא ראו. לכן נראה לפי ע"ד שכל שעה שלא תביא האלמנה ראייה שהוחזקו העדים בכשרות, שיש להעמיד הקרקע בחזקת היורשין אפילו למוכרו, ולא תוכל האלמנה לטורפו מן הלקוחות. ומיהו ודאי נראה שמחמת זה לבד שעבד ע"ז באונס אין לפוסלם, אם לא חטאו שלא באונס, כי כן משמע מתשובת רש"י. אך מה שחטאו שוב הוכיח על תחילתם. ואפילו אומרים שראו קודם שהוחזקו לעבור שלא באונס, כי שמעתי ראייה מיש רבותי' מדאמרינן [סנהדרין ס"א ע"ב] אי דקבליה עליה באלוה מזיד הוא, א"כ ה"נ הואיל ושוב חטאו הוכיח שמתחילה קבלו עליהם לעבור בזדון. ומיהו רפיא בידי אי מחמת שעבדו ע"ז באונס או לאו. כי רבי' משה כתב בספר המדע [פ"ה יסודי התורה ה"א, ד'] שעברו על לאו דלא תחללו, ועל עשה דונקדשתי, אבל פטורים ממלקות. ועוד כתב בהלכות עדות [פי"ב ה"א], וז"ל, כל הנפסל בעבירה, אם העידו עליו עדים שעשה עבירה פלונית נפסל אפילו לא התרו בו, שהרי אינו לוקה, או גנב או גזלן או אכל נבילה וכיוצא בה. אבל אם ראוהו העדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכין להזהירו ואח"כ יפסל, עכ"ל. ובנדון זה הואיל וכל ישראל יודעים דין זה שיהרג ואל יעבור, שמא פסולין להעיד עד שיחזרו בתשובה. ומיהו רבי' משה כתב במקום אחר [פ"י עדות ה"ב] וז"ל, איזהו רשע, כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנ' והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ואפי' אם הוחזקו רבותינו להכשיר אנוסים בעדות אשה, שאני עדות אשה דאקילו בו רבנן, אבל לאפוקי ממונא לא. ע"כ התשובה.
תשובת מהר"ר ידידיה. אפסוק הדין ואח"כ אכתוב הראיות. נראה שיורשי הזקן מאשתו ראשונה ירשו שני שלישים ויניחו ביד נאמן אשר יבחרו ב"ד שליש לאנוסין הקטנים שהם בני האשה, אם יש שם ספרים או מטלטלין, והקרקעות ינוחו לעמוד להם ולא ימכרום, ומשכר הבתים יחזיקו הבדקים. עוד יוסיפו לאנוסים נ' ליטרא, חצי הנדן שהכניסה לו ק' ליטרין, כדתני בר קפרא ס"פ מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב], יחלוקו נכסי צאן ברזל, ופרשב"ם בחזקתן דקאמרינ' בית הילל בחזקת הבעל דבאחריותו הן, ובחזקת האשה דמכחה באו. וכן פסק המיימוני פ"ה דסדר נחלות [ה"ו] על נפל הבית עליו ועל אשתו. והאנוסין נקראו שבויים, ואין מורידין קרוב לנכסיהן, ויניחו ביד ב"ד עד יראו אולי ישובו. ואם ימותו בתרפות ירשום הראויין לירש מצד אביהם. ובעודם קיימים לא ישלטו בהן קרוביהם. אך לאה אחות בני הבת האחרונה יגעה יגיעת לאה ואין לה בנכסים כלום כדאבאר. אך לאפוטרופוס שעמד אחר החזקה אשיב דחזקה בטעות אינה מועלת כל זמן שמביא ראייה, אך אחרי שאין ראייה שהודית בקניין ובשטר, לא בני ראשונה ולא בני אחרונה. גם לא נודע אם הוא קדש השם ראשונה או אשתו יחלוקו כדפרי' לעיל. ושודא לא שייך דאנן לא דיינינן שודא, דאפילו רב ששת פ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] לא מיקרי דיינא למידן שודא. וכן פסקו הגאונים דלא דיינינן שודא. ואין עניין דר' יוחנן בן ברוקה [שבועות מ"ה ע"א] לכאן, אחרי שלא ראו שום שטר ולא לשון השטר.
ולדברי רשב"ם [ב"ב קנ"ח ע"ב] אין ללאה כלום, כי יורשי האחרונה והראשונה ודאין והיא ספק. ואפילו לפי' התוספות בבא מציעא [ב' ע"א] ובפ' כתב דבכורות שהקשו עליו מהא דרב אסי [ב"ב ק"ז ע"א], וריב"א מנפל הבית עליו ועל אמו ומזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, אמת שדחה בתשובתו לריב"ם סוף פ' מי שמת ראיותיו היטב וקיים דברי עצמו. ולשון התוספות שאמ' ספק אי הוי יורש דידיה או לאו, זאת לאה נמי ספק אי הוי יורשת אחיה או לא, דאפילו אחיה שבאה מכחם שמא אינם יורשים אם קדש הזקן באחרונה. ועל העדים לקבל מוכח מלשון רש"י שהשיב שצריכין שיעידו עליהן שלא הופקרו בעבירות. וזה לשונו, אם הוחזקו בהן שלא הופקרו כו' עד ואם הוחזקו מופקרים. ולא הזכיר ב"ד משום דבעינן שיוחזקו ב"ד בהן שלא הופקרו, זה צריך בעדות חזקה, דבעניין אחר לא ידעי ב"ד, והלכה כבר קפרא דיחלוקו. וכן פסק באביאסף. וז"ל (הרוקח) [האלפסי], תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש, יחלוקו. וכן הלכה. והאי דקאמרי בית הילל בחזקתן פי' רב היי ז"ל דהינון נכסי איתתא דלא ידעינן אי מנכסי כתובה אינון אי מנכסי מלוג, דאינון הנכסים הנכנסים ויוצאין עמה. ובהא איפליגו ר' אלעזר ור' יוחנן ובר קפרא, וקא פסקא הלכה כבר קפרא, חדא דהוא מסקנא דשמעתתא, ועוד דהוא רביה דרבי יוחנן, וקיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואיכא מאן דאמר דהני נכסי דקאמרי ב"ה בחזקתן נכסי צאן ברזל אינון, וכתובה מאי דקביל בעל על נפשיה מדיליה, כגון תוספת ועיקר כתובה דהוא מנה ומאתים. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה אינון נכסי מלוג, ומסתברא לן דהאי פירושא עדיף טפי, ומסתבר (מיהו) [מההוא] פירושא קמא. עכ"ל. אך בנידון זה אין ללאה בנכסי הזקן, דהיא ספק, ויוצאי יריכו ודאין כדלעיל. ואע"פ שכת' במיימוני [פ"ה נחלות ה"ז] נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחילה בן בתו ירשנו ונמצאו הנכסים (על) [של] יורשי הבן, ואם בן בתו מת תחילה אין הבן יורש את אמו בקבר, כמו שבארנו, ונמצאו הנכסים של יורשי האב, לפיכך יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת. עכ"ל. השתא תיקשי דידיה אדידיה, דלעיל מינה [ה"ו] קאמר אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהן ודאין, אבל יורשי הבן ספק הן, שאם מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום, עכ"ל. משום דהוחזקה נחלה באותו השבט, וכן קיימ' לן [ב"ב קנ"ח ע"ב]. וא"כ בהא דקאמר יחלוקו מיירי באותן נכסים שלא הוחזקו בחזקת יורשי האב, כגון נכסי צאן ברזל של האם שהיו לו לאב ולאם של הבן, וראוי הבן לירש אביו ואמו, אם מת בסוף ולא אח[יו] (ו)מצד האב, כי כתובתה היא, ועתה אחיו מן האב ירשוהו. ואם האב מת באחרונה יורש בן בתו כדין האב קודם לכל יוצאי יריכו, כ"ש לאחי בן בתו, דלא דייקינן אהא דריש פ' יש נוחלין [שם קט"ז ע"ב] אבי האב ואחיו, כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו, דיעקב קודם, דאי יצחק קיים קדים לאברהם, הכא נמי יוצאי ירך יצחק דהיינו יעקב קדים. אבל הכא אם היתה אם הבן קיימת לא ירתי אחי האם כלום, אך אבי האם, והללו באין לירש ויחלוקו, כן שיטת המיימוני. ותניתוה פ' (יש נוחלין) [מי שמת (קנ"ט ע"ב)] בן שנשבה ומת אביו במדינה יורשי האם ויורשי הבן יחלוקו, לית ליה הוחזקה נחלה לאותו שבט, ולא קשה לי מידי. ומצאתי און לי מדברי רבי' אברהם כהן אבי אמו של רבי' שמריה שהועתקה מכתיבת רבי' שמואל נביא אבי החסי"ד שהוריש ליותם בן אחי מר דורבל מפני שהוחזקה נחלה באותו שבט ולא רצה לסיבה למטה אחר. ומה שהביא מפ' שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ט ע"א] לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר, אין עניינו לכאן, דלא שייך התם למימר הוחזקה נחלה לאותו שבט, ולא אתי מכח ירושה, אך היא זכתה בגופה. ולפסול העדות מטעם עם הארץ לא תוכלו דאמרינן ס"פ אילו עוברין [חגיגה כ"ב ע"א] כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כר' יוסי. ושלום ידידיה העלוב בן ה"ר ישראל זצ"ל.
תשובת מור' הר' ר' אשר. על לאה שתובעת כתובת בעלה מנכסי הזקן של בעלה וזקנתו כי כולם קדשו את השם כאחד, ואומרת שזקנו של בעלה וזקנתו נהרגו תחילה וירשם בעלה, לכן תובעת כתובתה מן הנכסים. דין זה שנוי פ' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א]. נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, ב"ש אומרים יחלוקו, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, והלכה כב"ה. והעמד נכסים בחזקת יורשי הזקן, ואנו אומרים שמא בעלה נהרג תחילה, ואין האשה נוטלת כתובה בראוי, ואין ללאה כח וזכות בנכסי הזקן וזקנה כלום. ושלום כנ' אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
<h2>דף כב.</h2>
קשה לן דינא על אודות ראובן וחנוך בנו שנהרגו בגזירה ביום חרון אף השם, המקום ינקום דמם, ולא נודע מי נהרג ראשון. ואלמנת חנוך תובעת כתובתה מקרקע שהיה של ראובן. ואין בקרקע אלא כנגד חצי כתובתה, כי אלמנת ראובן גבתה כבר כתובתה מאותו קרקע. ויש לראובן בני בנות, והם קטנים, והם אנוסים בידי גוים, וצריכין להוציא הון עתק להוציאם מידי גוים. והנה אלמנת חנוך הביאה שני עדים והעידו שראובן נהרג תחילה קודם לחנוך. ואותם עדים הם אנוסים כי נאנסו בעת הגזירה, ועתה חזרו בתשובה. והדיינים שקבלו העדות קבלו אותו שלא מדעת אפוטרופוס היתומים, ולא הודיעו לאפוטרופוס שרצו לקבל העדות. ונראה לדון כאן כההיא דתנן [ב"ב קנ"ז ע"א] נפל הבית עליו ועל אביו והייתה עליו כתובת אשה, דהנכסים בחזקת יורשי האב, ואין לאשה כלום עד שתביא עדות ברורה שחנוך נהרג אחרון. והואיל והנכסים בחזקת יתמי, אין להוציא מידם אלא בראייה ברורה. ואילו שהם אנוסים נראה שהם פסולים להוציא ממון. דהואיל וקיימא לן [סנהדרין ע"ד ע"א] בע"ז יהרג ואל יעבור, והנה עינינו הרואות שרוב ישראל מוסרים עצמם ונהרגים על קידוש השם, ואפילו ריקים שבנו, ואפילו אחד מני אלף אין כופר, הבא להכשירם להוציא מיתמי עליו הראייה. וגם לכאורה נראה שבני אדם שהם אנוסים שהם יכולים לישמט לאלתר, והם מאחרים כמה ימים, נמצא שיש לחוש שאע"פ שתחילתם באונס סופם ברצון. וגם מסתמא אי אפשר שלא עברו עבירה אחת שלא באונס אלא לתיאבון. ומשומד לתיאבון פסול לעדות לכ"ע אפילו מדאורייתא [שם כ"ז ע"א], והפסול מדאורייתא פסול בלא הכרזה [שם כ"ו ע"ב]. וזה לשון רבי' משע"ה [רמב"ם פ"י עדות ה"ג], אכל בשר בהמה בחלב או שאכל שקצים ורמשים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין להכעיס, או שחילל את י"ט הראשון או שלבש שעטנז, הרי זה פסול לעדות מן התורה, עכ"ל. וגם העולם מחזיקים אותם גרועים מאד שלא להתחתן בהן ובקרוביהם, יותר משאר בעלי עבירות. וכ"ש וכ"ש כאן שראו העדות בשעה שהמירו, ואנן בעינן שיהא תחילתו וסופו בכשרות [ב"ב קכ"ח ע"א]. ודבר פשוט הוא שבשעה שכפרו, קודם ששבו בתשובה, שהם פסולים לעדות. ואע"פ שהוחזקו בני אדם כשירים קודם הגזירה, השתא איגלי כהיתייהו. ודילמא טינא הייתה בלבבם, והוכיח סופן על תחילתן. והבא להוציא מיתמי עליו הראייה. וכ"ש אילו יתמי דיתמי שהם אנוסים בידי גוים ומצוה רבה להפוך בזכותם כדי שלא יטמעו בידי גוים. ונכון בעינינו לכל הפחות, אפילו אם הם כשירים להעיד, שיחרימו במקומות שנעשו הגזירות איך נהגו בתפלותם. ואם אחרו לישמט מידי גוים אותם עדים או לא.
ואותם דיינים שקבלו העדות נראה דלא יפה עשו, דהא אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין [ב"ק קי"ב ע"ב], אפילו רצו לילך למדינת הים, אא"כ שלחו לו ולא בא. וז"ל רבי' משה [פ"ג עדות הי"א], אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין גם בדיני ממונות. ואם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל הדין ולא בא, הרי אלו מקבלין עדות שלא בפניו. בד"א בעדות על פה. אבל השטר מקיימין ב"ד ע"פ עדים שלא בפני בעל דין עכ"ל. וכן כתב מהר"ם בתשובה אחת דאפילו ר' יוחנן דאמר מקיימין השטר שלא בפני בעל דין, בקבלת עדות מודה שאין מקבלין אלא בפניו. ובהדיא פסק ר"ח דמקבלין עדות שלא בפני בעל דין דווקא היכא דפתחו ליה בדינא ושלחו לו ולא בא, והוא או עדיו חולים, או מבקשים לילך למדינת הים. ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין, ויאמרו לו ב"ד לשמעון אם חפץ ללכת למקום העדים, ויעידו בפניו אם יחפוץ, ואם לא, יקבלו העדות שלא בפניו. וגם ריב"א פי' דאפילו הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך, אין מקבלין עדות אלא א"כ שלחו לו ולא בא, דאז הוא פושע, וכן קטנים. ואע"פ שיש לזה הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו, וגם אם יאכלו את הנכסים בקטנותם, ואין להם בקטנותם כלום, להכי לא חיישינן. וכן משמע מדקאמר ושלחו לו ולא בא, ולא קאמר או שלחו לו. ואע"פ שהתוספות לא הסיקו אי גרסינן ושלחו לו, או או שלחו לו, מ"מ רבי' משה [שם] ורבי' אלפס וריב"ם גורסים ושלחו לו. ועוד כתב ריב"א אפילו אם כבר קבלו העדות שלא בפניו אינו עדות לדון על פיו. ע"כ. והאריך הרבה ואני קצרתי. ועוד כתב מהר"ם וז"ל, מדאמרינן התם שלא בפני בעלי' ושלא בפני ב"ד אין עדות עד שיהא בפני בעלי' ובפני ב"ד, מאי איצטריך להאי כפל מילה, אלא אתיא לאשמועינן דאם קבלו אין עדותן עדות. ואם העדים רחוקים מבעל דין ומן הדיינים יאמרו הדיינים לבעל דין שרוצים למנות מקבלי עדות במקום שהעדים שם, או שישלח שם שלוחו, או שיבא בעצמו שמה. עכ"ל. וא"כ בנידון זה נמי שהקרקע של היתומים עומד פה, וגם האלמנה שלחה האפוטרופוס שלה לדון פה עם אפוטרופוס היתומים, העדות שקבלו במקום האלמנה אין בו ממש. ועוד נראה דבנדון זה אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן [ב"ק ל"ט ע"א], דחיישינן דילמא צררי אתפסה. וז"ל רבי' משה ע"ה [פי"ב מלוה ה"ג, ד'], לפיכך אם קפצה האשה ונישאת ואחר כך באת' לגבות כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים, שהרי אין לה מזונות, והרי נישאת. הורו מקצת גאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד, או פחותין ממנה אין נזקקין לה, שהרי אין כאן זכות ליתומים. שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים להפרע מהן הכתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מחמת המזונות. וזאת הואיל ונוטלת הכל, מה זכות יש ליתומים קטנים בדבר זה, ולא חשו להו האשה עכ"ל. וא"כ בנדון זה שכבר נשאת, וגם הנכסים פחותים מכדי כתובתה, נראה שאין נזקקין לאלמנה כלל. ואע"פ שכתב מהר"ם בתשובה אחת על נפל הבית עליו ועל אשתו דלא חיישינן דילמא אתפסה הואיל ומת פתאום, נראה דהכא לא חשיב מיתת פתאום שהרי כמה ימים היו בפחד ובסכנת מיתה, וגם הוא נמלט בשעת הגזירה ובא על כרך וברח סמוך לעיר. א"כ איכא למיחש לצררי.
ועוד נראה דאפילו באו העדים לכאן לפני ב"ד אין מקבלין עדותן הואיל והיתומים קטנים, דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין הואיל שצריכין העדים להעיד מי נהרג ראשון, דדווקא לקיום שטר מקבלים אע"פ שהיתומים קטנים אבל שאר עדויות לא. אע"פ שאשה גובה כתובתה אפילו מיתומים קטנים משום חינא [ערכין כ"ב ע"א], היינו דווקא מנכסים שידועים לנו שהיו של בעלה. אבל אילו נכסים ששמא לא היו של בעלה מעולם, והיא באה להוציא מן היתומים ואומרת שהיו של בעלה, זה נראה דבר ברור שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ואע"פ שאשת חנוך לא הייתה אצלו בשעת הגזירה כי חנוך הלך מבית חמיו אצל אביו ונהרג שם, נראה שאין לחלק, דאיכא למיחש דילמא שלח לה צררי, דלא אשכחן חילוק בין אם הבעל אצלה בשעת מיתה, או אם אינו אצלה, ומאן דאזיל בתר איפכא להפוכי מטרתא, ההוא עביד פירוקא לאיסורא וסכנתא, דאין לך סכנה גדולה מזו, שמאבדין את היתומים מן העולם הזה והעולם הבא. ועוד נראה שכל שעה שלא תזכה האלמנה בכתובתה, שב"ד יורדים לקרקע ומוכרין אותו לצורך היתומים להוציאם מידי גוים. דכל שעה שלא זכתה האלמנה, הקרקע בחזקת היתומים. וכן משמע מתוך לשון מהר"ם שכתבתי לעיל וז"ל, וגם אם יאכלו היתומים כו'. ונראה שאין לחלק בין קרקע למטלטלין. ועוד יש כאן זכות ליתומים שהרי נהרג חנוך תוך שנה ראשונה של הנישואין. והנה כתב רבי' ברוך ממגנצ"א דהיכא דמת החתן תוך שנה שלא תגבה כתובתה מידי דהוי אתקנת ר"ת דאתקין דהיכא דמתה האשה בשנה ראשונה שיחזיר הנדוניא שנתנה. וכ"ש כיון שכבר גבתה מכתובתה בנדוניית בעלה מאה וחמשים ליטרא יותר מכדי כתובה דאוריתא. ואע"פ ששמענו שמהר"ם זצ"ל לא רצה לפסוק כן, מ"מ כדיי הוא רבי' ברוך לסמוך עליו בשעת הדחק, וגם שלא להוציא מן היתומים. וזה לשון העדים, האחד העיד שראה הבן חי יומים אחר אביו, והשיני העיד שהאב נהרג תחילה קודם הבן יותר מחצי יום, עכ"ל. והשתא דאע"ג דיש בכלל מאתים מנה, מ"מ קצת דמיא להכחשה, מדהעיד השיני יותר מחצי יום מכלל דלא הוי חי שני ימים. ובאילו העדים שהם אנוסים יש לחוש יותר מבמקום אחר.
ואתם רבותי' (יראת) [יראי] השם תנו דעתכם ולבבכם על זאת. אם נראה לכם שהאנוסים פסולים להעיד, שלאלתר יחזיקו ב"ד והקהל את היתומים בקרקע. וגם יכתבו אחרמתא לקונה אותו ויבטלו ערער האלמנה. כי ידוע לנו שלא יוכלו לבא שום עדים בעולם אם לא אנוסים. שאם לא יעשו ב"ד והקהל כן, לא ימצאו שום אדם שיקנה אותו, כי לא יתנו ממונם על קרן הצבי. ועליכם רבותינו לחזר בכל צדדין וצדי צדדין אחר זכות היתומים, כי אתם אביהם של יתומים, ואין ליתומים אפילו שוה פרוטה זולתי אותו קרקע בלבד. שוב מצאתי שכתב רש"י ע"ה בתשובה אחת. וז"ל, וששאלת אם עדותן עדות מחמת שהיו אנוסין באותה שעה. אני משיב עליה הכל לפי מה שהם העדים. אם הוחזקו ב"ד בהם שהיו נוהגים כדת משה בהצנע באונסם, ולא נחשדו על עבירות שלא אנסום גוים עליהם לעבור מדעתם בינם לבין עצמם, יש לקבל עדותם. ואם הוחזקו מופקרים בעבירות שלא אנסום גוים עליהם, אע"פ שחזרו בהן אחר זמן תשובה הוגנת, אינם נאמנים להעיד עכשיו מה שראו באותן הימים, דתניא [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו וכו' עד זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר, תחילתו או סופו בפסלות פסול. ועדים הללו תחילתן בפסלות. עכ"ל. עתה אנו נבוכים קצת בדבריו, שהרי תחילת דבריו משמע דווקא הוחזקו בכשרות אבל סתמא פסולין, ובסוף דבריו משמע דווקא הוחזקו מופקרים או לאו, או אפילו הודו בפני הרב שהורה להם איך ישובו שעברו עבירות בסתר אע"פ שאין אדם נאמן לפסול את עצמו, הכא נראה דהוי גילוי מילתא בעלמא, ונאמנין לפסול עצמן שלא להוציא ממון על פיהם. ושמא כך דעת רש"י שהוחזקו מופקרים ועל פי שאר אנוסים, או על פי גוים מסיחין לפי תומן, או אפי' עצמם. ו(נ)הנה בעוונו' היו כמה אנוסין שהודו שהיו בועלים נידות וכמה בני אדם שחזרו אחר [כך] אנוסין להעיד להו מה שלא ראו. לכן נראה לפי ע"ד שכל שעה שלא תביא האלמנה ראייה שהוחזקו העדים בכשרות, שיש להעמיד הקרקע בחזקת היורשין אפילו למוכרו, ולא תוכל האלמנה לטורפו מן הלקוחות. ומיהו ודאי נראה שמחמת זה לבד שעבד ע"ז באונס אין לפוסלם, אם לא חטאו שלא באונס, כי כן משמע מתשובת רש"י. אך מה שחטאו שוב הוכיח על תחילתם. ואפילו אומרים שראו קודם שהוחזקו לעבור שלא באונס, כי שמעתי ראייה מיש רבותי' מדאמרינן [סנהדרין ס"א ע"ב] אי דקבליה עליה באלוה מזיד הוא, א"כ ה"נ הואיל ושוב חטאו הוכיח שמתחילה קבלו עליהם לעבור בזדון. ומיהו רפיא בידי אי מחמת שעבדו ע"ז באונס או לאו. כי רבי' משה כתב בספר המדע [פ"ה יסודי התורה ה"א, ד'] שעברו על לאו דלא תחללו, ועל עשה דונקדשתי, אבל פטורים ממלקות. ועוד כתב בהלכות עדות [פי"ב ה"א], וז"ל, כל הנפסל בעבירה, אם העידו עליו עדים שעשה עבירה פלונית נפסל אפילו לא התרו בו, שהרי אינו לוקה, או גנב או גזלן או אכל נבילה וכיוצא בה. אבל אם ראוהו העדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכין להזהירו ואח"כ יפסל, עכ"ל. ובנדון זה הואיל וכל ישראל יודעים דין זה שיהרג ואל יעבור, שמא פסולין להעיד עד שיחזרו בתשובה. ומיהו רבי' משה כתב במקום אחר [פ"י עדות ה"ב] וז"ל, איזהו רשע, כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנ' והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ואפי' אם הוחזקו רבותינו להכשיר אנוסים בעדות אשה, שאני עדות אשה דאקילו בו רבנן, אבל לאפוקי ממונא לא. ע"כ התשובה.
תשובת מהר"ר ידידיה. אפסוק הדין ואח"כ אכתוב הראיות. נראה שיורשי הזקן מאשתו ראשונה ירשו שני שלישים ויניחו ביד נאמן אשר יבחרו ב"ד שליש לאנוסין הקטנים שהם בני האשה, אם יש שם ספרים או מטלטלין, והקרקעות ינוחו לעמוד להם ולא ימכרום, ומשכר הבתים יחזיקו הבדקים. עוד יוסיפו לאנוסים נ' ליטרא, חצי הנדן שהכניסה לו ק' ליטרין, כדתני בר קפרא ס"פ מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב], יחלוקו נכסי צאן ברזל, ופרשב"ם בחזקתן דקאמרינ' בית הילל בחזקת הבעל דבאחריותו הן, ובחזקת האשה דמכחה באו. וכן פסק המיימוני פ"ה דסדר נחלות [ה"ו] על נפל הבית עליו ועל אשתו. והאנוסין נקראו שבויים, ואין מורידין קרוב לנכסיהן, ויניחו ביד ב"ד עד יראו אולי ישובו. ואם ימותו בתרפות ירשום הראויין לירש מצד אביהם. ובעודם קיימים לא ישלטו בהן קרוביהם. אך לאה אחות בני הבת האחרונה יגעה יגיעת לאה ואין לה בנכסים כלום כדאבאר. אך לאפוטרופוס שעמד אחר החזקה אשיב דחזקה בטעות אינה מועלת כל זמן שמביא ראייה, אך אחרי שאין ראייה שהודית בקניין ובשטר, לא בני ראשונה ולא בני אחרונה. גם לא נודע אם הוא קדש השם ראשונה או אשתו יחלוקו כדפרי' לעיל. ושודא לא שייך דאנן לא דיינינן שודא, דאפילו רב ששת פ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] לא מיקרי דיינא למידן שודא. וכן פסקו הגאונים דלא דיינינן שודא. ואין עניין דר' יוחנן בן ברוקה [שבועות מ"ה ע"א] לכאן, אחרי שלא ראו שום שטר ולא לשון השטר.
ולדברי רשב"ם [ב"ב קנ"ח ע"ב] אין ללאה כלום, כי יורשי האחרונה והראשונה ודאין והיא ספק. ואפילו לפי' התוספות בבא מציעא [ב' ע"א] ובפ' כתב דבכורות שהקשו עליו מהא דרב אסי [ב"ב ק"ז ע"א], וריב"א מנפל הבית עליו ועל אמו ומזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, אמת שדחה בתשובתו לריב"ם סוף פ' מי שמת ראיותיו היטב וקיים דברי עצמו. ולשון התוספות שאמ' ספק אי הוי יורש דידיה או לאו, זאת לאה נמי ספק אי הוי יורשת אחיה או לא, דאפילו אחיה שבאה מכחם שמא אינם יורשים אם קדש הזקן באחרונה. ועל העדים לקבל מוכח מלשון רש"י שהשיב שצריכין שיעידו עליהן שלא הופקרו בעבירות. וזה לשונו, אם הוחזקו בהן שלא הופקרו כו' עד ואם הוחזקו מופקרים. ולא הזכיר ב"ד משום דבעינן שיוחזקו ב"ד בהן שלא הופקרו, זה צריך בעדות חזקה, דבעניין אחר לא ידעי ב"ד, והלכה כבר קפרא דיחלוקו. וכן פסק באביאסף. וז"ל (הרוקח) [האלפסי], תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש, יחלוקו. וכן הלכה. והאי דקאמרי בית הילל בחזקתן פי' רב היי ז"ל דהינון נכסי איתתא דלא ידעינן אי מנכסי כתובה אינון אי מנכסי מלוג, דאינון הנכסים הנכנסים ויוצאין עמה. ובהא איפליגו ר' אלעזר ור' יוחנן ובר קפרא, וקא פסקא הלכה כבר קפרא, חדא דהוא מסקנא דשמעתתא, ועוד דהוא רביה דרבי יוחנן, וקיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואיכא מאן דאמר דהני נכסי דקאמרי ב"ה בחזקתן נכסי צאן ברזל אינון, וכתובה מאי דקביל בעל על נפשיה מדיליה, כגון תוספת ועיקר כתובה דהוא מנה ומאתים. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה אינון נכסי מלוג, ומסתברא לן דהאי פירושא עדיף טפי, ומסתבר (מיהו) [מההוא] פירושא קמא. עכ"ל. אך בנידון זה אין ללאה בנכסי הזקן, דהיא ספק, ויוצאי יריכו ודאין כדלעיל. ואע"פ שכת' במיימוני [פ"ה נחלות ה"ז] נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחילה בן בתו ירשנו ונמצאו הנכסים (על) [של] יורשי הבן, ואם בן בתו מת תחילה אין הבן יורש את אמו בקבר, כמו שבארנו, ונמצאו הנכסים של יורשי האב, לפיכך יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת. עכ"ל. השתא תיקשי דידיה אדידיה, דלעיל מינה [ה"ו] קאמר אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהן ודאין, אבל יורשי הבן ספק הן, שאם מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום, עכ"ל. משום דהוחזקה נחלה באותו השבט, וכן קיימ' לן [ב"ב קנ"ח ע"ב]. וא"כ בהא דקאמר יחלוקו מיירי באותן נכסים שלא הוחזקו בחזקת יורשי האב, כגון נכסי צאן ברזל של האם שהיו לו לאב ולאם של הבן, וראוי הבן לירש אביו ואמו, אם מת בסוף ולא אח[יו] (ו)מצד האב, כי כתובתה היא, ועתה אחיו מן האב ירשוהו. ואם האב מת באחרונה יורש בן בתו כדין האב קודם לכל יוצאי יריכו, כ"ש לאחי בן בתו, דלא דייקינן אהא דריש פ' יש נוחלין [שם קט"ז ע"ב] אבי האב ואחיו, כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו, דיעקב קודם, דאי יצחק קיים קדים לאברהם, הכא נמי יוצאי ירך יצחק דהיינו יעקב קדים. אבל הכא אם היתה אם הבן קיימת לא ירתי אחי האם כלום, אך אבי האם, והללו באין לירש ויחלוקו, כן שיטת המיימוני. ותניתוה פ' (יש נוחלין) [מי שמת (קנ"ט ע"ב)] בן שנשבה ומת אביו במדינה יורשי האם ויורשי הבן יחלוקו, לית ליה הוחזקה נחלה לאותו שבט, ולא קשה לי מידי. ומצאתי און לי מדברי רבי' אברהם כהן אבי אמו של רבי' שמריה שהועתקה מכתיבת רבי' שמואל נביא אבי החסי"ד שהוריש ליותם בן אחי מר דורבל מפני שהוחזקה נחלה באותו שבט ולא רצה לסיבה למטה אחר. ומה שהביא מפ' שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ט ע"א] לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר, אין עניינו לכאן, דלא שייך התם למימר הוחזקה נחלה לאותו שבט, ולא אתי מכח ירושה, אך היא זכתה בגופה. ולפסול העדות מטעם עם הארץ לא תוכלו דאמרינן ס"פ אילו עוברין [חגיגה כ"ב ע"א] כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כר' יוסי. ושלום ידידיה העלוב בן ה"ר ישראל זצ"ל.
תשובת מור' הר' ר' אשר. על לאה שתובעת כתובת בעלה מנכסי הזקן של בעלה וזקנתו כי כולם קדשו את השם כאחד, ואומרת שזקנו של בעלה וזקנתו נהרגו תחילה וירשם בעלה, לכן תובעת כתובתה מן הנכסים. דין זה שנוי פ' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א]. נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, ב"ש אומרים יחלוקו, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, והלכה כב"ה. והעמד נכסים בחזקת יורשי הזקן, ואנו אומרים שמא בעלה נהרג תחילה, ואין האשה נוטלת כתובה בראוי, ואין ללאה כח וזכות בנכסי הזקן וזקנה כלום. ושלום כנ' אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
